Rabbi Krauss Eulogies
הספד לרב שמחה קראוס זצ"ל
רב דוד ביגמן
לזכרו של חברי ומורי הרב שמחה קראוס. תלמידו הקרוב של הגר”י הוטנר, ושל הגרי”ד סולביצ’יק, חבר וחברותא של הגר”א ליכטנשטיין, למדן משכמו ומעלה, בעל מידות, נחמד וצנוע, רב קהילה, ראב”ד של הבית הדין הבינלאומי לענייני אישות, ראש ישיבה בישיבת ארץ הצבי ותומך נלהב של ישיבתנו.
כידוע, שורשי מערכת המשפט העברי נעוצים בעצת יתרו:
וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע
וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת:
וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘ בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָ
וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּ אִתָּֽךְ:
אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד
וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם:
וַיִּשְׁמַ֥ע מֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר:
וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עַל־הָעָ֑ם
שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת:
וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת
אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם: 1
משה רבינו הזכיר נקודה מכוננת זו בנאום הפותח בספר דברים. כרגיל בספר דברים נקודת המבט קצת שונה וכך גם הדגשים, אבל לגבי האופי של השופטים הראויים התכנים דומים וההבדל הוא רק סגנוני. אולם בספר דברים משה מוסיף ומספר בראשי פרקים את הנאום שלו לשופטים בשעת מינויים:
וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙
וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־ אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ:
לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן
לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ
כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא
וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו:2
וכך פיתח רבי יהושע בן קרחה את ההנחיה של משה רבינו:
שמות יח כא–כז.1
דברים א, יג–יח.2
אמר ר’ יהושע בן קרחה: מנין שאם היה יושב לפני הדיין, ויודע זכות לעני וחובה לעשיר, אי אתה רשאי לשתוק? תלמוד לומר: “לא תגורו מפני איש” – אל תכניס דבריך מפני איש.3
ונפסק להלכה במשנה תורה:
וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו וראה זכות לעני וחובה לעשיר אם שתק הרי זה עובר משום “לא תגורו מפני איש”, ועל זה נאמר “מדבר שקר תרחק” 4.
השלכות ההנחיה של משה רבינו לימינו רבות הן, שכן בעידן של תקשורת אנו כתלמידים לפני רבותינו בתחומים רבים. ואמנם אין ביכולתנו להעיר בפסק מסיום, גם כאשר אנו קוראים את הפרוטוקול בית הדין, שכן לא שמענו את המתדיינים, ומטבעו הפרוטוקול אינו משקף עד תום את טענות של המתדיינים, ואפילו את הדיון של הדיינים. אבל אנו כן יכולים לעקוב אחרי עיוותים עקביים ולהצביע על טענות פשוטות שלא זכו להתייחסות, ולשפר את דרכינו בחיפוש אחרי הצדק על פי תורת משה.
כך ראה הרב קראוס, אדם גדול, תלמיד מובהק לגאוני עולם, שפעמים רבות, נעשה עוולה לאשה ש”בעלה” מעגן אותה, והדיינים שלפניהם עמדה האישה לא דנו כלל בצדדים שונים ובשיטות רבותינו הראשונים והאחרונים המצביעות על כך שהאישה הנדונה אינה אשת איש כלל וכלל. מרוב ענוה לא העז לפעול עד שנועץ בגדולי הדור, וביניהם חברו מימי הישיבה, ולקח על עצמו לתקן את עיוות הצדק.
בכך פעל הרב קראוס ברוח המבוא של הטור לחושן משפט:
ולא מחכמה אשר בי עלתה בלבי לעשות זאת. כי יודע אני שאין בי דעת ומזמה. ולא אתי יודע עד מה. אבל בחסדי ה’ בטחתי ומאתו אני שואל לתת מחכמתו בלבי לעשות צדק ומשפט. כי הוא חפץ בדרך צדקה ומשפט. ויעיר לי אזן בלמודים. ובמפתח שפתי יתן מישרים. להקם עדות ביעקב ולהשם תורה בישראל. כדכתיב “ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל אשר צוה את אבותינו להודיעם לבניהם” (תהלים עח, ה). וכתיב “מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל” (שם קמז, יט). וכתיב “כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט” (בראשית יח, יט). וכתיב “לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא (דברים א, יז).
בנימה אישית, זכיתי להיות תלמיד וחבר לענק בתורה, ביושר, בגבורה, בנועם הליכות ובענווה, ואף ללמוד איתו סוגיות שונות בהלכה ובמחשבה והוא יחסר לי מאוד
תוספתא סנהדרין א, ח; הובא גם בבבלי שם ו ע”ב ובירושלמי א, א. 3
רמב”ם הלכות סנהדרין כב, ב.4
Rav Yoni Rosenzweig
It was right after the IBD (International Beit Din) was formed. They started putting out rulings, and the criticism started coming. I chanced upon a few of the rulings myself, and wasn’t overly impressed. I think I may have even written something to someone about it, possibly put it on Facebook.
One day, not long after I voiced my discontent, I get a phone call. I answer it, and it’s Rav Simcha Krauss on the other end. “I heard you’re not so happy with my rulings”, he said, as matter-of-factly as could be. He didn’t sound offended, he didn’t sound angry. He sounded earnest and sincere. “I would really like to meet with you and talk about it, I’m in Israel now, can you come see me?”.
I explained that I am a nobody, and that he really doesn’t have to take the time to convince me of anything, but he insisted. So I came over to his house, and we started talking, and he won me over immediately. And he showed me some of the rulings, and we talked for about an hour, a little bit about his own history and how he came to be on the IBD, and a litle bit about politics. But mostly about content, and how it’s important to help Agunot. It was a lovely conversation.
Years passed, and Rav Krauss was no longer heavily involved. We had spoken over the phone from time to time (in his modesty, he wanted me to express an opinion on one or two of his rulings), but I hadn’t seen him since that first conversation. One day, a difficult Aguna case made its way to my doorstep. I spent many months agonizing over a possible solution, but my idea was somewhat novel, and I had no idea if it was “kosher”. My rebbe, Rav Rabinovitch zt”l, was already declining answering questions, and I had no one to turn to.
But then, a colleague of mine said to me: “Why don’t you ask Rabbi Krauss?”. For some reason, the thought hadn’t occurred to me until that moment, but now that he said it, it was obvious – of course. I picked up the phone. Rabbi Krauss was happy to hear from me, and asked that I send him what I wrote. And I did.
It was long. And he read the entire thing. And when he was finished, a few weeks later, we met for half an hour. I felt deeply humbled by this great man as he praised my work: “This source you have found was completely unknown to me – it’s groundbreaking! If I would have known about this, I would have definitely used it in several Aguna cases I had!”, he generously stated. That conversation was enormously meaningful to me.
And now Rav Simcha Krauss zt”l has been taken from us. I was not his student, and he was not my Rebbe. I had a few chance meetings with him, and am not in a place to give a proper eulogy. His long-time talmidim will do his personality justice.
But I know I will miss his reassuring words, his guiding hand, and his calming smile.
May his memory be a blessing for all of Klal Yisrael. His actions certainly were.
Rav Zach Truboff
I first met Rabbi Krauss about fifteen years ago. He had just moved to Israel after a distinguished rabbinic career, and had begun a weekly shiur at Beit Kenneset Ramban in Jerusalem. At the time I was studying in yeshivah, but made a point to attend, because it was a special opportunity to learn with a renowned talmid chacham. Unfortunately, the turnout for the classes was small, only two or three of us regularly came. But what was communicated in these shiurim was something I will never forget: a profound love of Torah.
For Rabbi Krauss, Torah was to put it simply: “ki hem chayeinu v’orech yameinu, our life and the length of our days.” It gave his life meaning and purpose, and came alive in his hands, never more so than when he was teaching. He would smile, and his eyes would twinkle as he shared a new chidush on Tosafot or when telling a story about Rav Soloveitchik to illustrate the innerworkings of a sugya. Rabbi Krauss had the unique gift to infuse the Torah with vitality any time its words would leave his mouth.
We might think this is characteristic of all great Torah scholars, that it is their love of Torah which drives them in all they do. But it’s easy to forget that love is never without danger. Love always comes coupled with the temptation to idealize that which we love, to put it on a pedestal where it can remain unsoiled by human hands. Tomorrow’s parsha, however, reminds us that this must never be the case with the Torah. The Torah may be from heaven, but it must not remain on the summit of Mount Sinai– not if it is to be a torat hayim, a living Torah. Only a living Torah can be the kind of Torah that one knows intimately and loves with every fiber of one’s being, and it was this Torah to which Rabbi Krauss dedicated his life.
In working with Rabbi Krauss many years later at the International Beit Din, I came to realize that the same love of Torah so tangibly present when giving a shiur was also the animating force behind his work on behalf of agunot. It’s very easy to put the Torah on a pedestal, where its idealized perfection can be admired from a distance, but doing so always comes with a cost. It requires us to turn a deaf ear to the cry of those suffering under its weight. For Rabbi Krauss, loving the Torah meant first and foremost that it must be a living Torah. It must be the kind of Torah that makes life worth living, rather than one that leaves women forever in chains.
His decision to dedicate the last years of his life after the culmination of a long rabbinic career is a testament of the great sacrifices he was willing to make to achieve this. At a time when most rabbis are happy to enjoy the fruits of retirement, Rabbi Krauss willingly stepped into the breach in what I think can only be understood as an act of love. His efforts showed what we all know to be true. Love gives us strength to do things far beyond what we believe possible, because when we truly love something with the kind of love that transforms our lives, we will find the courage to fight for it.
The following excerpt from the Jewish Week makes this clear. Written after Rabbi Krauss was viciously attacked for his work to free agunot, it describes his determination to continue despite the great personal and professional costs. In his words, one can catch a glimpse of his great love for Torah and for those to whom Torah belongs.
“In the last two weeks, since this controversy erupted, two women seeking the aid of the IBD have backed away. Still, Rabbi Krauss is committed to continue… Rabbi Krauss, who is in his late 70s, walks with difficulty. Climbing a short flight of stairs, he paused on every step, making light conversation to distract from his belabored movements.
‘You can hurt me, you can insult me,” he said of his critics. “But at the end of the day, this is not about me. This is a war. We’re fighting for these women. And if we win, the whole community wins. And if we lose,” he paused, a question hanging in his voice, “more is lost than we can ever know.’”